על אמון ורגישות

בתור כירופרקט, המתמחה בנוירולוגיה תפקודית, חלק גדול מהפוקוס הקליני שלי הוא על הפרעות נוירו-התנהגותיות, עליהן כתבתי בפוסט קודם. זה כולל לימוד ספציפי של המשמעויות הנוירולוגיות של המצבים הללו, המשמעויות הנוירו-תפקודיות של המצבים, וכן השתתפות בכנסים שונים העוסקים בתחומים קונבנציונליים יותר כגון טיפול תרופתי, אמצעי בדיקה ואבחון שונים וחדישים ועוד.

אני מוצא עצמי לא פעם מדבר עם אדם זה או אחר, ומנסה להסביר שיש עוד פתרון שהוא לא מכיר, ועוד לא ניסה, ויכול אולי לעזור. אני מופתע כל פעם מחדש מהתגובה...

יש בעצם שתי תגובות - האחת שוללת מכל וכל את האפשרות שיש עוד טיפול, חוץ מתרופות שיכול לעשות משהו, בעיקר כשזה נוגע לADD/ADHD. 

התגובה השנייה מתעניינת, אבל לרוב עם הסתייגות, ובהססנות ישראלית טיפוסית, מחפשת את הקומבינה, מנסה להבין איפה בדיוק אני מנסה למכור משהו, לעבוד עליהם...

עם התגובה הראשונה אני מנסה בד"כ להתמודד ע"י דיאלוג (כשכזה אפשרי, ופעמים רבות פשוט אין עם מי לדבר). אני מנסה להסביר את המנגנונים, את ההיגיון הפיזיולוגי, את המשמעות של טיפול זה או טיפול אחר, לטוב ולרע, ובסופו של דבר, במידה ויש רצון מהצד השני, אני גם מנסה להסביר מה אני עושה, ולמה זה יכול לעזור. 

עם התגובה השנייה אני פשוט לא יודע איך להתמודד. מצד אחד כבר הצעתי לא פעם לאנשים להגיע לטיפול ללא עלות לחלוטין, פשוט כי אני רוצה לעזור (בעיקר במקרים בהם מעורב ילד שמצבו כה חמור שרואים שזה פשוט הורס את המשפחה), להפתעתי, להצעות אלו אפילו לא קיבלתי תושבה! ואז הבנתי, אם זה לא עולה כלום, זה בטח לא שווה כלום! אז אני כבר לא מציע "בחינם". ועדיין, איך אפשר להעביר את המסר שהמטרה שלי היא לעזור, שאני בסה"כ מנסה לשפר את החיים של הילד שלך (או שלך במקרה של מבוגר). איך אפשר להתגבר על החשדנות שאוחזת בנו ולא מרפה? 

ראיתי היום פרומו לסרט דוקומנטרי על עולם הרפואה בארה"ב, ובאחד הקטעים, המרואיין מדבר על כירופרקטים ואומר בפשטות "עם החברה האלה, זה מרגיש כאילו זה לא העבודה שלהם, אלא המשימה שלהם בחיים, פשוט לעזור לך". התיאור כל כך נכון בהקשר של כמעט כל הכירופרקטים, ובטוח שמבחינתי הוא קולע בול, זהו חלק בסיסי בתפיסת הבריאות שלנו, בתפיסת השירות שלנו. זה כל כך ברור לנו, שאנחנו מופתעים כל פעם מחדש שמישהו חושד שיש לנו מניע אחר. נכון, גם אנחנו רוצים להתפרנס, ובכבוד (בכל זאת, אנחנו לומדים לפחות כמו רופאים, אז מגיע משהו, לא?) אבל זו לא המטרה, זו רק תופעת לוואי, בדיוק כמו שהשיפור בכאבי גב הוא תופעת לוואי של הטיפול הכירופרקטי, ולא מטרת הטיפול, שהיא בעצם לעזור לגוף לעשות את מה שהוא צריך לעשות על מנת להביא את המטופל למצב בריאות אופטימלי!!

אני מקווה שיום אחד יכולת התקשורת שלי תהיה כזו שאצליח להעביר את המסר הזה בלי להגיד אותו באופן בוטה. אני מקווה שיום אחד, אגדל ואהיה אחד מאותם אנשים שכשאתה פוגש אותם, אתה ישר סומך עליהם. אני מקווה שיום אחד אנחנו כעם וכאומה, נצליח להסיר חלק משמיכת החשדנות הכבדה שמערפלת את עינינו, ואז אולי נוכל גם לעזור אחד לשני, בלי לחפש מה יוצא לנו מזה. אני מקווה שיום אחד, כל אותם אנשים שהיום מתווכחים איתי, או פשוט אומרים שאני מדבר שטויות (חוץ מאשתי, לה מותר) יבינו שבעצם יש משהו בדברים שאני אומר, בפתרונות שאני מציע, ויקבלו את הצעתי ויבואו לעזור לעצמם, כי כשזה יקרה, אני אהיה כאן, עם כל הכלים העומדים לרשותי, כדי לעזור, לכוון, וביחד, לפתור את הבעיה.

זהו, זה היה האוורור שלי להיום, עד הפעם הבאה...

כירופרקטיקת ספורט - חידושים

השבוע, ביום רביעי, חמישי ושישי, נערך בישרא ל הסמינר הכירופרקטי הבינלאומי הראשון. הסמינר היה חלק מתכנית ההסמכה של הארגון (FICS (International Federation of Sports Chiropractic.
המועצה הישראלית לכירופרקטיקת ספורט שייכת לארגון, ואני שמח לומר שאני חבר גם בזו וגם בזה, ומסוף השבוע האחרון, מתמחה גם בכירופרקטיקת ספורט (בתקווה שנצליח להביא את שאר התכנית לארץ...).
בכל מקרה, כמו שאומרים - מה למדתי בגן אתמול?
אז ככה, למדנו באמת המון, המרצה, דר' לייני נלסון, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם (אם לא הגדול ביותר) בכל הנוגע לכירופרקטיקת ספורט ולשיקום פגיעות ספורט בכלל.
הנה דוגמאות לדברים שלמדנו:
למדנו שקינזיוטייפ הוא דבר שחולף מן העולם של הספורט המקצועני בארה"ב (למרות שבארץ עושה רושם שנמצא עדיין בשימוש נרחב למדי).
למדנו שעל מנת לשקם שריר, לא מספיק לחדש את התקשורת העצבית אליו וממנו, אלא יש צורך לאמן אותו בדרכים שונות, כך שהוא יוכל לתפקד גם למטרות ייצוב, וגם למטרות הנעת האיבר אליו הוא מחובר, וכמובן חייבים לעשות זאת בהקשר של הפעילות הפונקציונלית של השריר.
למדנו שלמחטים סיניות יש שימושים מאד מעניינים בכל הקשור לשיקום של רקמות רכות, השאלה היא רק אם זה משהו שאפשר ליישם בשישראל מבחינה חוקית וכו'...
למדנו שבסופו של דבר, על מנת שניתן יהיה לשקם איזור פגוע, חייבים לשפר את אספקת הדם אליו, וזאת ניתן לעשות בצורה היעילה ביותר ע"י השפעה על מערכת העצבים האחראית על אספקת דם זו, ואין טובים יותר מכירופרקטים בהשפעה על מערכת העצבים.
למדנו איך להבחין בין נעל ספורט טובה, לבין נעל בררה, ואיך להתאים את הנעל לרגל.
למדנו הרבה שיטות לעבוד ולכוונן את הגוף שלדעתי אף אחד מהמשתתפים (גם כאלו עם 20 ו 30 שנות נסיון) לא הכיר עד הסמינר, נקודה מרשימה בפני עצמה.
למדנו כמה תרבות הספורט, וחשוב לא פחות, השיקום הספורטיבי בישראל נמצאת שנות אור מאחורי ארה"ב למשל, וזה כל כך חבל, שכן בד"כ הסיבות הן, כמו תמיד, אגו, בירוקרטיה ואיך לא, פוליטיקה.
מה עוד למדנו? שהגוף שלנו הוא לא רק אוסף של איברים, שרירים, עצמות, גידים ורצועות, שנשלטים ע"י מערכת העצבים, אלא זהו מכלול מורכב ושלם של רקמות רכות, כולל רקמות חיבור בין העור לשרירים לעצמות, שמחברות כל חלק בגוף לכל חלק אחר, ומשפיעות אחת על השניה, לפני פגיעה, בזמן פגיעה, לאחר פגיעה, וכמובן בתהליך השיקום. אם נרצה להביא לשיקום אמיתי, עלינו להתייחס לכל המרכיבים, בין אם נעשה זאת בעצמנו או בשיתוף פעולה אם מטפל אחר, זה כבר תלוי בכירופרקט המטפל, אבל להתייחס לכל הרקמות זה הכרח על מנת להביא לשיקום מלא.
בקיצור, למדנו המון, היה מרתק, אני כבר מחכה בקוצר רוח למחר כדי שאוכל להתחיל וליישם את כל המידע הזה על מטופלי ברי המזל, שמעכשיו יתחילו להחלים ולהשתפר בצורה יעילה ומהירה הרבה יותר אני מאמין.
זהו בינתיים, עד הפעם הבאה...