ביום שישי לפני שבוע וחצי, בסביבות 4 וחצי אחה"צ סבא של אשתי נפטר בביה"ח. ביום שבת לפני שבוע וחצי, היינו אמורים לחגוג מסיבת יום הולדת לשני בנינו הקטנים, בפעם הראשונה עם כל המשפחה (שניהם נולדו עוד כשגרנו בארה"ב). אשתי מאד התרגשה, הזמנו את כל מי שיכל לבוא, הכנו תפריט (כשאני אומר הכנו אני מתכוון שאשתי הכינה), וההכנות החלו והתקדמו בקצב מסחרר. ואז הגיעה ההודעה.. אז נכון, הוא היה חולה אלצהיימר וכבר שנים שהמשפחה בעצם מתנהלת בלי סבא בסביבה, ונכון, היה מאד קשה לראות אותו במחלתו המתקדמת ואצל כולנו היה חלק שהרגיש שהמוות טוב מחיים כאלו, ולכן ההלם לא היה עצום כמו שפחדנו, אבל תחושת האבדן, הכאב והאבל היו חזקים ומוחשיים ביותר.
יוסף ז"ל היה סבא אהוב, אוהב, וללא ספק אחד מאותם סבים יחידי סגולה שכולנו מקווים שיום אחד, כשיהיו לנו נכדים, גם אנחנו נהיה כאלה.
רציתי לנצל את ההזדמנות לדבר קצת על חיים, ופחות על נוירולוגיה או כירופרקטיקה. החיים, למי שלא ידע, הם מצב סופני, עוד אף אחד לא מצא תרופה נגד המוות. המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ולכן הוא לא האויב שלנו, אם תרצו, הוא יותר כמו הדוד/ה המעצבנים שצובטים לנו בלחי ואנחנו לא רוצים לפגוש אף פעם (אני מתוודה, גם אני צובט בלחי לפעמים...זה כיף). אבל כמו הדוד, אותו מתישהו לא תהיה ברירה ונפגוש, גם את המוות כולנו נפגוש יום אחד, נשאר לנו רק לשאול מה נעשה עד אז, איך נחייה את חיינו?
רובנו חיים במצב תמידי של פחד. ממה אנחנו מפחדים? ממה לא?! ממחלות, מתאונות, משיפוט, מכאב (רגשי/פיזי), מכישלון, מאכזבה, וכמובן, מהמוות. אז מה אנחנו עושים? כל מה שאנחנו יכולים כדי להימנע מכל אותם דברים שאנחנו מפחדים מהם - עם כל סימן קטן של מחלה, מיד לוקחים אקמול ו/או אנטיביוטיקה; תאונות? המקום הכי בטוח הוא בבית, אז נשאר מול הטלוויזיה, הכי בטוח. כאב? נמנעים מכל פעילות שיש בחובה אפשרות לכאב, נמנעים משיחות שיכולות להביא לכאב וכו'; אכזבה?? מנמיכים צפיות, מכוונים נמוך....הבנתם את הרעיון אני מניח.
אני לא שופט, גם אני עושה חלק מהדברים הללו, כמעט בלי לשים לב, אבל חשוב לי לומר, הפחד הוא דבר חשוב ביותר! הוא הדחף שמשאיר אותנו בחיים במקרי חירום, הוא זה שמזכיר לנו שכשנמר רודף אחרינו, אנחנו לא אמורים לעצור ולהריח את הפרחים, אלא לברוח כל עוד נפשנו בנו. הבעיה היא, שאין נמרים היום (כמעט), והפחד, שאמור לעזור לנו לכמה שניות, אולי דקות, וזהו, נשאר ונשאר ונשאר. וכמו כל דבר טוב, יותר מדי ממנו, זה רע, ובמקרה הזה, רע מאד.
אין כמעט אף החלטה שאנחנו עושים בחיי היום-יום שהיא החלטה נכונה, אם המקור שלה, הכח הדוחף שלה, ההיגיון שעומד מאחוריה, הוא פחד. אין בזה לומר שאסור לפחד. מותר, והרבה פעמים צריך. אבל לכולנו יש בתוך הגולגולת מוח, והמוח הזה אמור להיות מסוגל להגיד לפחד - "שמעתי אותך, דעתך נרשמה, עכשיו תן לי להחליט בעצמי".
אני לא רוצה להטיף לאף אחד מוסר, לומר לאף אחד איך להתנהג או איך לחשוב, אבל אני כן רוצה לנסות ולגרום לכל הקוראים פשוט לחשוב - אם החיים הם חלל עצום חשוך, ובחושך מסתתרות להן כל החוויות שאנחנו יכולים לחוות, כל המאכלים, כל מערכות היחסים, כל הריחות, כל התחושות, כל המראות כל הצלילים שאנחנו יכולים להיחשף אליהם במהלך חיינו, ולחושך זה אנחנו נולדים. פתאום יש אור קטן בחושך - הריח של אמא, קולות חדר הלידה, חלב, ליטוף (כיוונון כירופרקטי לברי המזל) וכו', ומכאן האור הזה הולך ומתרחב לאט לאט. מי מאתנו היה רוצה להמשיך ולהרחיב את האור? מי היה רוצה להשאיר את האור קרוב ככל האפשר? מי היה רוצה לגלות עוד ועוד את מה שמסתתר בחושך ע"י הדלקת עוד נורה, עוד לפיד, עוד נר? מי היה רוצה לכבות את הנורה, לחנוק את הנר? נכון חלק מהחוויות הן לא נעימות, נכון, חלקן מסוכנות, וחלקן הגדול הרבה יותר הן נהדרות! נעימות, מחבקות, תומכות, מלמדות, מחזקות! כשאנחנו חיים בפחד מהחושך, אנחנו מנסים לכבות את כל האורות הקטנים שהחיים מנסים להדליק סביבנו, ובכך רק מחזקים את החושך שסביבנו. כשאנחנו חיים למרות הפחד, אנחנו מחזקים ומוסיפים לכל אותן נקודות אור, ומאירים עוד ועוד את החושך שסביבנו, ובלי לשים לב מצטרף אורנו לאורות אחרים מסביב, של חברים, משפחה, וגם סתם של "אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים, וגם פה מהעיר...", וכך, לאט, ביחד, אנחנו יכולים אפילו להאיר את כל החלל העצום.
מדי פעם, אור אחד נהיה בהיר מאד, ואז נעלם לו, ואנחנו יודעים שעוד מישהו הגיע לסוף דרכו במסע הזה שנקרא חיים, אבל לשבעה ימים (ביהדות כמובן), האורות שסבבו את אותו אור שכבה מתחזקים, בוערים בעוצמה, מסתובבים אחד סביב השני, מחזקים ומתחזקים אחד מהשני, ובתום שבעת הימים, נשארים להם אותם אורות, ואורם חזק יותר, בהיר יותר, יציב יותר.
שבעה ימים, זה הכל. כולנו מפחדים מהיום בו נצטרך להיות חלק משבעת הימים. אבל היום יבוא, לטוב או לרע, וכשיבוא, אני מקווה שכמות האור שנביא אתנו תהיה כזו שתפיג את האפלה מסביב, תפיג את הפחדים, כך שנוכל בלב שלם, פשוט לבכות. לבכות מאהבה, מעצב, מגעגוע, ועם הבכי, למצוא עוד ועוד נרות, פנסים ולפידים איתם נוכל להאיר את אור חיינו עוד ועוד. אני מקווה שנצליח להבין שמותר לפחד מהמוות, אך אל לנו למות מפחד; מותר לפחד, אך אל לנו לחיות מפחד.
יוסף, תמיד תהיה במחשבותינו. תודה לך על אשתי ואם ילדי. יהי זכרך ברוך.
