שינויים וחידושים ב Life in Balance

היום אני כותב בעיקר כדי לסדר לעצמי את הראש, קורים המון דברים!!

קודם כל היום קיבלתי את המפתחות למרפאה החדשה בה אני מתחיל לעבוד בכפר סבא (הרצפלד אברהם 7 - חטיבת גולני פינת המעפילים). זה די מרגש מכמה סיבות. קודם כל החדר הוא חלק ממרפאה של רופאי ילדים. אני מרוצה כל כך מהעובדה שיש רופאים בארץ, ועוד כל כך קרוב אלי, שמבינים את הערך והחשיבות של תחומי עיסוק נוספים (יחד איתי עובדים שם גם מדקרת סינית, פסיכולוגית, מטפלת בפסיכודרמה). יש אפילו דיבורים על הקמת מרכז טיפולים הוליסטי! אני במיוחד שמח להתחיל שם את העבודה כיוון שיש פוקוס מסויים, בעיקר ע"י אחת הרופאות, בעיסוק בהפרעות התפתחות, שזה כידוע תחום העיסוק וההתמחות העיקרי שלי, והמקום בו אני מאמין שאני יכול לעשות את השינוי הגדול ביותר בחייהם של המטופלים שלי. אני מקווה שבאמת נצליח להפרות איש את עבודתו של רעהו, שכן בדרך זו המטופלים שלנו יזכו לכל כך הרבה יותר.

הדבר השני המעניין הוא שהתחלתי להעביר מבדקי MOXO. זהו מבדק שמיועד במקור לזהות ADHD (הפרעת קשב וריכוז), אך אני גיליתי כי הוא נותן לי מידע רב וחיוני לגבי הפעילות של האזורים השונים במוח, וכי מעבר להיותו כלי אבחוני טוב ל ADHD, הוא כלי אבחוני מצויין לנוירולוגיה תפקודית. מעבר לכך שלדעתי המבדק הזה יחליף בקרוב את רוב המבדקים הממוחשבים הקיימים ל ADHD, אני מאד שמח שיש לי את הכלי הזה, ומחכה בקוצר רוח לראות את התועלת שהוא מביא למטופלים שלי.

חשבתם שזהו? אז יש עוד, לפני כחודש לקראת סיום הכנס החצי שנתי של האגודה הישראלית לכירופרקטיקה, קיבלנו את ההודעה שכבר בסתיו הקרוב עתיד להתחיל לפעול בארץ בי"ס לכירופרקטיקה!! ביה"ס הוא בעצם קמפוס מרוחק של אוניברסיטת Life, שהיא אחד המקומות הטובים ביותר בעולם ללמוד בהם כירופרקטיקה באופן כללי, ובאופן ספציפי נוירולוגיה תפקודית. בקמפוס הראשי של אוניברסיטת Life נמצאת המרפאה היחידה (כיום) שהיא כולה מוקדשת לנוירולוגיה תפקודית, ומטפלים בה טובי הנוירולוגים התפקודיים בעולם, כולל דר' טד קריק (Ted Carrick) בעצמו (מפתח התחום כולו, והסמכות העליונה בעולם כיום בכל הקשור לנוירולוגיה תפקודית). בהיותי נוירולוג תפקודי בהתמחות, אני נרגש מאד שביה"ס לכירופרקטיקה הראשון שנפתח בארץ קשור בצורה כל כך ישירה למקום היחיד בעולם בו ניתן למצוא מרפאת נוירולוגיה תפקודית, ואשר בה מטפלים טובי המומחים בעולם.

חכו, עוד לא סיימתי!! מזה כשנה וחצי אני עובד עם חברה בשם Life Vantage. אנחנו משווקים תוסף תזונה בשם פרוטנדים. זוהי אחת מפריצות הדרך הגדולות באמת של המדע בכל הקשור לנוגדי חמצון בכלל ולשיפור הבריאות בפרט. גם בתור חוויה אישית, גם מבחינת המחקרים המתפרסמים בירחונים מדעיים חשובים ביותר, וגם מתוך חוויותיהם של חברים וקרובים, יש לי בטחון אדיר בתרומה של תוסף מזון זה לבריאות שלי, ולבריאות של כל המשתמשים בו. החלק המרגש בכל הסיפור הוא שלפני כשבועיים שוחחתי עם אחד השותפים הבכירים יותר (אני די זוטר בשלב זה :-)), והחלטנו שאנחנו מתחילים בתהליך לפתוח את ישראל לשיווק. אם מעניין אתכם לשמוע יותר פרטים, אתם כמובן מוזמנים ליצור עימי קשר ואשמח לחלוק!! אני מקווה שתוך שנה וחצי-שנתיים יהיה שיווק מלא של פרוטנדים בארץ הקודש. אני יודע שיש כל כך הרבה אנשים שיכולים להינות מהתרומה הבריאותית של שימוש תדיר, אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שזה ללא ספק עשה אצלי שינוי מהותי בחיים.

דבר אחרון, בחודש מאי האחרון הייתי במילואים. אני מוכרח לציין את האופן בו חיילי הפלוגה שלי התנהלו והתנהגו עם התושבים היהודים והערבים כאחד - בכבוד, באנושיות, ברצינות. הייתי גאה להיות חלק מהכוח הזה, מהקבוצה הזו. בזכותם ובזכות אנשים כמותם יש לנו כוח מילואים (קטן ככל שיהיה, אבל זה כבר דיון אחר...). כולי תקווה שיבוא היום בימי חיי בו לא נצטרך להמשיך ולשים את חיינו מנגד ונוכל באמת לחיות (בשום ובנחת) בארץ זבת חלב ודבש.

חופש נעים ובטוח לכולם, לא לשכוח לשתות מים!!
שבוע מוצלח, תשמרו על איזון בחיים, ואת החיים באיזון.
עד הפעם הבאה,
דר' עומר.

על אוטיזם והחיים

אוטיזם - בום! איזו מילה. כל כך הרבה תוכן ורגש במילה אחת, אבל הכי הרבה - מיסתורין.
הספקטרום האוטיסטי הוא תחום כל כך רחב של איפיונים, שבאים כולם לתאר אוסף של התנהגויות, יכולות, קשיים, מאפיינים פיזיים, חיסוניים ועוד. כל כך הרבה אפשרויות, וכל כך הרבה שאנחנו, המביטים מהצד, לא מבינים, ולא משנה כמה אנחנו מנסים.
הייתי בתחילת השבוע בכנס "מדברים אוטיזם". היו שם כל מיני הרצאות, חלקן מעניינות יותר, חלקן פחות, אבל כולן עוסקות באוטיזם מזויות שונות. ישבתי והקשבתי, וחלק מהזמן חשבתי לעצמי שהמרצה פשוט מפספס את כל העניין! ובפעמים אחרות, לפעמים תוך כדי אותה הרצאה, חשבתי לעצמי "איך לא ראיתי את זה בעצמי, ממש פספסתי את כל העניין!"
ככה זה אוטיזם, אתה יכול לחשוב שהבנת את הבעיה, גילית את היתרונות והחסרונות ואז מגיע משהו שטורף את כל הקלפים.
כידוע לכם, אני מתמחה בנוירולוגיה תפקודית, ומתמקד בטיפול במצבים כגון ADHD, דיסלקסיה, וגם אוטיזם. כשאני אומר טיפול, אני מתכוון שיקום של המוח, תוך שימוש בכלים של נוירולוגיה תפקודית, עד למצב בו אין זכר לבעיה! (זו כמובן המטרה, לא תמיד מצליחים להגיע עד אליה, אך זו בהחלט מטרה אפשרית וממשית).
יחד עם זאת, בעקבות הכנס, ומספר שיחות שניהלתי, התחלתי לחשוב לעצמי, האם זה נכון לקחת ילד אוטיסט ולהכניס אותו לתהליך שיקומי/טיפולי שבסופו הוא יהיה "נורמלי" (או נוירו-טיפיקלי). האם זה הוגן עבור הילד? האם זה אכן לטובתו? זו שאלה שאין לי תשובה חד משמעית עליה, אבל כששאלתי אישה צעירה עם אספרגר אם הייתה משתתפת בטיפול שכזה, קיבלתי תשובה שלילית מאד ברורה. גם בשיחה עם אמא לילדה בת 7 עם אוטיזם קיבלתי תשובה קצת פחות חד משמעית, אבל התחושה היתה דומה.
היה לי מאד קשה להבין את התשובה בהתחלה. בתור אב לילד עם PDD NOS (למי שלא יודע, אוטיזם שייכת בעצם לקבוצת ההפרעות הקרויה PDD-Pervasive Developmental Disorder), כל מה שאני רוצה לפעמים זה לשאול אותו "איך היה בגן?", ולקבל תשובה. יש בו כל כך הרבה דברים קטנים ומופלאים, בין אם זה הזכרון הפנומינלי, ההתרפקות חסרת הדאגה, הבעות הפנים, וכמובן הנשיקות הקטנות והמתוקות שלו. קשה לי לדמיין מצב בו הדברים האלו "יעלמו" רק כי הוא סוף סוף יכול לענות לי ולספר לי איך היה לו בגן. מצד שני, אני יכול להבין, נדמה לי, מצב בו האוטיזם הוא כבר חלק כל כך עמוק ביחסים בתוך המשפחה, ובזהות של הילד בעיני עצמו ו/או בעיני ההורים, שלוותר על החלק הזה זו החלטה מאד קשה.
אני לא מנבא עתידות, ואני לא יודע איך בדיוק ילד יתנהג לאחר סופו של תהליך הטיפול (בהנחה ושיתוף הפעולה של הילד והוריו אפשרו לנו לעשות את השינויים הדרושים). אני כן יודע שאני, באופן אישי, מעדיף לנסות. אני מעדיף לנסות כי אני יודע שלמרות שחלק מהדברים שאני אוהב אצלו יעלמו, הרבה יותר דברים שאני פחות אוהב יעלמו גם הם. אני מעדיף לנסות כי אני יודע שהיכולת שלו להפיק מעצמו ומהחיים את המיטב יהיו הכי קרובים שאפשר לפוטנציאל המדהים שאני יודע שיש לו. אני מעדיף לנסות כי אני יודע שבחברה בה אנחנו חיים כיום, הוא פשוט יהיה שמח יותר, וזה עושה את ההחלטה, עבורי, פשוטה וקלה.
אני נתקל פעמים רבות באנשים שטוענים שאוטיזם זה פשוט דרך מחשבה אחרת, דרך שונה להסתכל על העולם וכו'. אם כך, אני שואל - האם אכן יש לאדם עם אוטיזם (או אוטיסט, כל אחד לפי ההגדרות האישיות שלו) יתרון משמעותי על פני אדם "רגיל"? האם היתרון הזה הוא משמעותי מספיק על מנת להצדיק את הקשיים הכרוכים בכך? ואם נסתכל לרגע על הדברים מבחינה נוירולוגית, האם מדובר פשוט בתפקוד שונה של המוח או שמא מדובר בחוסר איזון ותפקוד לקוי בחלק מהאזורים לצד תפקוד-על באזורים אחרים? והכי חשוב, האם צריך לעשות משהו בנידון? אני חושב שאת דעתי בעניין הבהרתי. ובכל זאת אבהיר, שמישהו עם חוסר איזון במוח אינו בשום צורה "פגום". בדיוק כמו כל מקרה אחר, הוא פשוט מה שהוא, לטוב ולרע, ושוב נשאלת השאלה האם יש לעשות משהו בנידון, בידיעה שניתן לעשות משהו בנידון...
חשוב לי לציין כי הנ"ל מתייחס אלי בלבד, בתור אבא, בתור מטפל. אין בדברים לרמוז שהחלטה שונה היא לא נכונה, פוגעת בילד או כל דבר אחר. כמו שאמרתי קודם, יש אנשים שעבורם ההחלטה הנכונה היא שונה, ואין בכך פסול, זו פשוט החלטה שאני לא בהכרח מסכים איתה.
חשוב לי גם לציין כי בסופו של יום, אנחנו כהורים צריכים ללכת לישון עם הידיעה שאנחנו עושים את המיטב לו אנו מסוגלים  כדי לספק לילדינו את המיטב לו הם ראויים, לפי ראות עינינו, ועל כך נאמר "כל אחד כטוב בעיניו יעשה".
מוקדש באהבה לבני הבכור והמדהים, כיום נושא בגאווה את האבחנה PDD NOS, אך לא לתמיד!

על אמון ורגישות

בתור כירופרקט, המתמחה בנוירולוגיה תפקודית, חלק גדול מהפוקוס הקליני שלי הוא על הפרעות נוירו-התנהגותיות, עליהן כתבתי בפוסט קודם. זה כולל לימוד ספציפי של המשמעויות הנוירולוגיות של המצבים הללו, המשמעויות הנוירו-תפקודיות של המצבים, וכן השתתפות בכנסים שונים העוסקים בתחומים קונבנציונליים יותר כגון טיפול תרופתי, אמצעי בדיקה ואבחון שונים וחדישים ועוד.

אני מוצא עצמי לא פעם מדבר עם אדם זה או אחר, ומנסה להסביר שיש עוד פתרון שהוא לא מכיר, ועוד לא ניסה, ויכול אולי לעזור. אני מופתע כל פעם מחדש מהתגובה...

יש בעצם שתי תגובות - האחת שוללת מכל וכל את האפשרות שיש עוד טיפול, חוץ מתרופות שיכול לעשות משהו, בעיקר כשזה נוגע לADD/ADHD. 

התגובה השנייה מתעניינת, אבל לרוב עם הסתייגות, ובהססנות ישראלית טיפוסית, מחפשת את הקומבינה, מנסה להבין איפה בדיוק אני מנסה למכור משהו, לעבוד עליהם...

עם התגובה הראשונה אני מנסה בד"כ להתמודד ע"י דיאלוג (כשכזה אפשרי, ופעמים רבות פשוט אין עם מי לדבר). אני מנסה להסביר את המנגנונים, את ההיגיון הפיזיולוגי, את המשמעות של טיפול זה או טיפול אחר, לטוב ולרע, ובסופו של דבר, במידה ויש רצון מהצד השני, אני גם מנסה להסביר מה אני עושה, ולמה זה יכול לעזור. 

עם התגובה השנייה אני פשוט לא יודע איך להתמודד. מצד אחד כבר הצעתי לא פעם לאנשים להגיע לטיפול ללא עלות לחלוטין, פשוט כי אני רוצה לעזור (בעיקר במקרים בהם מעורב ילד שמצבו כה חמור שרואים שזה פשוט הורס את המשפחה), להפתעתי, להצעות אלו אפילו לא קיבלתי תושבה! ואז הבנתי, אם זה לא עולה כלום, זה בטח לא שווה כלום! אז אני כבר לא מציע "בחינם". ועדיין, איך אפשר להעביר את המסר שהמטרה שלי היא לעזור, שאני בסה"כ מנסה לשפר את החיים של הילד שלך (או שלך במקרה של מבוגר). איך אפשר להתגבר על החשדנות שאוחזת בנו ולא מרפה? 

ראיתי היום פרומו לסרט דוקומנטרי על עולם הרפואה בארה"ב, ובאחד הקטעים, המרואיין מדבר על כירופרקטים ואומר בפשטות "עם החברה האלה, זה מרגיש כאילו זה לא העבודה שלהם, אלא המשימה שלהם בחיים, פשוט לעזור לך". התיאור כל כך נכון בהקשר של כמעט כל הכירופרקטים, ובטוח שמבחינתי הוא קולע בול, זהו חלק בסיסי בתפיסת הבריאות שלנו, בתפיסת השירות שלנו. זה כל כך ברור לנו, שאנחנו מופתעים כל פעם מחדש שמישהו חושד שיש לנו מניע אחר. נכון, גם אנחנו רוצים להתפרנס, ובכבוד (בכל זאת, אנחנו לומדים לפחות כמו רופאים, אז מגיע משהו, לא?) אבל זו לא המטרה, זו רק תופעת לוואי, בדיוק כמו שהשיפור בכאבי גב הוא תופעת לוואי של הטיפול הכירופרקטי, ולא מטרת הטיפול, שהיא בעצם לעזור לגוף לעשות את מה שהוא צריך לעשות על מנת להביא את המטופל למצב בריאות אופטימלי!!

אני מקווה שיום אחד יכולת התקשורת שלי תהיה כזו שאצליח להעביר את המסר הזה בלי להגיד אותו באופן בוטה. אני מקווה שיום אחד, אגדל ואהיה אחד מאותם אנשים שכשאתה פוגש אותם, אתה ישר סומך עליהם. אני מקווה שיום אחד אנחנו כעם וכאומה, נצליח להסיר חלק משמיכת החשדנות הכבדה שמערפלת את עינינו, ואז אולי נוכל גם לעזור אחד לשני, בלי לחפש מה יוצא לנו מזה. אני מקווה שיום אחד, כל אותם אנשים שהיום מתווכחים איתי, או פשוט אומרים שאני מדבר שטויות (חוץ מאשתי, לה מותר) יבינו שבעצם יש משהו בדברים שאני אומר, בפתרונות שאני מציע, ויקבלו את הצעתי ויבואו לעזור לעצמם, כי כשזה יקרה, אני אהיה כאן, עם כל הכלים העומדים לרשותי, כדי לעזור, לכוון, וביחד, לפתור את הבעיה.

זהו, זה היה האוורור שלי להיום, עד הפעם הבאה...

כירופרקטיקת ספורט - חידושים

השבוע, ביום רביעי, חמישי ושישי, נערך בישרא ל הסמינר הכירופרקטי הבינלאומי הראשון. הסמינר היה חלק מתכנית ההסמכה של הארגון (FICS (International Federation of Sports Chiropractic.
המועצה הישראלית לכירופרקטיקת ספורט שייכת לארגון, ואני שמח לומר שאני חבר גם בזו וגם בזה, ומסוף השבוע האחרון, מתמחה גם בכירופרקטיקת ספורט (בתקווה שנצליח להביא את שאר התכנית לארץ...).
בכל מקרה, כמו שאומרים - מה למדתי בגן אתמול?
אז ככה, למדנו באמת המון, המרצה, דר' לייני נלסון, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם (אם לא הגדול ביותר) בכל הנוגע לכירופרקטיקת ספורט ולשיקום פגיעות ספורט בכלל.
הנה דוגמאות לדברים שלמדנו:
למדנו שקינזיוטייפ הוא דבר שחולף מן העולם של הספורט המקצועני בארה"ב (למרות שבארץ עושה רושם שנמצא עדיין בשימוש נרחב למדי).
למדנו שעל מנת לשקם שריר, לא מספיק לחדש את התקשורת העצבית אליו וממנו, אלא יש צורך לאמן אותו בדרכים שונות, כך שהוא יוכל לתפקד גם למטרות ייצוב, וגם למטרות הנעת האיבר אליו הוא מחובר, וכמובן חייבים לעשות זאת בהקשר של הפעילות הפונקציונלית של השריר.
למדנו שלמחטים סיניות יש שימושים מאד מעניינים בכל הקשור לשיקום של רקמות רכות, השאלה היא רק אם זה משהו שאפשר ליישם בשישראל מבחינה חוקית וכו'...
למדנו שבסופו של דבר, על מנת שניתן יהיה לשקם איזור פגוע, חייבים לשפר את אספקת הדם אליו, וזאת ניתן לעשות בצורה היעילה ביותר ע"י השפעה על מערכת העצבים האחראית על אספקת דם זו, ואין טובים יותר מכירופרקטים בהשפעה על מערכת העצבים.
למדנו איך להבחין בין נעל ספורט טובה, לבין נעל בררה, ואיך להתאים את הנעל לרגל.
למדנו הרבה שיטות לעבוד ולכוונן את הגוף שלדעתי אף אחד מהמשתתפים (גם כאלו עם 20 ו 30 שנות נסיון) לא הכיר עד הסמינר, נקודה מרשימה בפני עצמה.
למדנו כמה תרבות הספורט, וחשוב לא פחות, השיקום הספורטיבי בישראל נמצאת שנות אור מאחורי ארה"ב למשל, וזה כל כך חבל, שכן בד"כ הסיבות הן, כמו תמיד, אגו, בירוקרטיה ואיך לא, פוליטיקה.
מה עוד למדנו? שהגוף שלנו הוא לא רק אוסף של איברים, שרירים, עצמות, גידים ורצועות, שנשלטים ע"י מערכת העצבים, אלא זהו מכלול מורכב ושלם של רקמות רכות, כולל רקמות חיבור בין העור לשרירים לעצמות, שמחברות כל חלק בגוף לכל חלק אחר, ומשפיעות אחת על השניה, לפני פגיעה, בזמן פגיעה, לאחר פגיעה, וכמובן בתהליך השיקום. אם נרצה להביא לשיקום אמיתי, עלינו להתייחס לכל המרכיבים, בין אם נעשה זאת בעצמנו או בשיתוף פעולה אם מטפל אחר, זה כבר תלוי בכירופרקט המטפל, אבל להתייחס לכל הרקמות זה הכרח על מנת להביא לשיקום מלא.
בקיצור, למדנו המון, היה מרתק, אני כבר מחכה בקוצר רוח למחר כדי שאוכל להתחיל וליישם את כל המידע הזה על מטופלי ברי המזל, שמעכשיו יתחילו להחלים ולהשתפר בצורה יעילה ומהירה הרבה יותר אני מאמין.
זהו בינתיים, עד הפעם הבאה...

מחלות ילדות, אז והיום

לפני מספר חודשים הייתי בסמינר בארה"ב כחלק מההתמחות שאני עושה בטיפול בילדים והריון. הסמינר עסק ביחסים בין מערכת העצבים ומערכת החיסון, וההתמודדות הנוכחית עם מחלות ילדות, דהיינו חיסונים.
השאלה המרכזית הנידונה היתה כמובן - האם צריך לחסן? התשובה לא היתה כל כך ברורה וחד משמעית.
אז ככה, קצת פיזיולוגיה - מערכת החיסון שלנו מורכבת ביותר. היא מתחלקת לתאים שונים, ואז לתת חלוקות וכו'. באופן עקרוני, במבט רחב, יש 3 סוגי תאים - תאים פאגוציטיים או בולעניים (למי שזוכר מהסדרה "החיים" - השוטרים, הפקמנים, שואבי האבק), לימפוציטים מסוג T (החלליות שיורות לייזרים ב"החיים"), ולימפוציטים מסוג B (החלליות שמנחיתות את הנוגדנים). לכל אחת משורת התאים הללו יש תפקיד שונה, כאשר יחדיו הם אמורים להגן על הגוף בצורה יעילה מכל הזיהומים, גידולים, רעלים שהגוף יכול להתקל בהם.תאי ה T יעילים יותר במלחמה נגד וירוסים (נגיפים). תאי ה B (דהיינו תגובה של נוגדנים) יעילים ביותר כנגד זיהומים חידקיים למשל, ומעורבים רק בשלבים המאוחרים יותר של זיהוים ויראליים.  לדיון שלנו, התאים הבולעניים הם פחות רלוונטים...
תאי T מופעלים כאשר הם מזהים תא של הגוף אשר לא מציג את עצמו כראוי. לתאים שלנו יש "תעודות זהות", וכאשר הם מותקפים ע"י נגיף או עם הם עוברים שינוי סרטני, הם מאבדים את תעודת הזהות הנכונה, וכך הגוף מזהה אותם, ומשמיד אותם. על מנת שתגובה זו תהיה יעילה במיוחד, יש צורך בהתערבות של T helper 1 או Th1. בד"כ תגובה מעורבת יותר בתסמיני המחלה - תחושה כללית רעה, חום, עייפות, כאבי שרירים וכו'.
תאי B מופעלים כאשר הגוף מזהה חלבון זר או חלקיק זר אחר, ומציג אותו לתאים, כאשר על מנת לייצר נוגדנים בכמויות גדולות יש צורך בהפעלה של תאי T מיוחדים הנקראים T helper 2 או Th2. תגובה זו בד"F גורמת לפחות תסמינים. על מסלול זה אנחנו יודעים להשפיע בצורה פשוטה למדי - חיסון (זו גם אחת הסיבות בגינן לאחר חיסון יש לרוב מעט מאד תסמיני מחלה, אם בכלל).
כיוון שרוב מחלות הילדות הן מחלות ויראליות, רוב החיסונים מורכבים בד"כ מחלבונים של הוירוס נגדו רוצים לחסן, מהוירוס עצמו במצב מוחלש או מומת. אלו מוזרקים לגוף בשילוב עם חומר שמגביר תגובה דלקתית (על מנת ליצור תגובה חזקה ככל האפשר). בתוך הגוף החלבונים מזוהים ע"י מערכת החיסון, ומתחילה תגובה של Th2 ותאי B לייצור נוגדנים לחלבון, ובכך נוצרת מעין מערכת הגנה למקרה של חשיפה נוספת בעתיד.
התגובה החזקה וייצור הנוגדנים יוצרים חיסוניות כנגד החלבונים הנ"ל בצורה יעילה למדי, לתקופת זמן מוגבלת, שאינה ניתנת להערכה בצורה חד משמעית ללא בדיקת דם ומשתנה מאדם לאדם. לכן יש צורך במתן חיסונים נוספים במשך החיים. בנוסף, על מנת שההגנה החיסונית אכן תתקיים, יש צורך בתגובה חזקה מספיק, כאשר בסופו של דבר, לדוגמה, 50%-75% מהאנשים המחוסנים כנגד שפעת לא מפתחים חיסוניות!
ידוע כי כאשר חולים במחלה באופן "טבעי" החיסוניות נשמרת בד"כ לכל החיים. אבל לשם כך, צריך להיות חולים, ואף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להיות חולה, נכון? השאלה היא למה?
פשוט - מרגישים רע, יש סיכוי במחלות מסוימות לסיבוכים (למשל, אדמת בשליש הראשון להריון, מחלות חום שיכולות לגרום לקפיצת חום ופרכוסים ועוד), ובתור הורים אין הרבה דברים קשים יותר מלראות את הילד שלך מסכן וחולה, עם חום גבוה וכו'.
אז מה קורה במחלה רגילה? במחלה רגילה על הגורם המזהם לעבור קודם כל דרך הממברנות של הגוף, שם מתבצע זיהוי ראשוני, ומתחילה תגובה ראשונית (כוללת נוגדנים, תאים בולעניים ועוד). אם נחזור למה שציינתי בהתחלה, נראה שכנגד וירוסים, התגובה הטבעית של הגוף היא קודם כל להפעיל תאי T בסיוע של תאי Th1, ולא תאי B בסיוע של תאי Th2 כמו שקורה לאחר חיסון. מכאן אנחנו למדים על בעיה אחת עם חיסונים - הם מכריחים את הגוף לפעול בצורה מנוגדת לתהליך הטבעי שהוא היה אמור להפעיל. האם זה קריטי? יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא, אין מספיק הוכחות לנושא.
עכשיו אנחנו נכנסים לנושא הפוסט - מחלות ילדות, אז והיום.
בעבר, מחלות הילדות היו מחלות זיהומיות כמעט לחלוטין - אדמת, חצבת, חזרת, שפעת וכו'. כיום, למעט שפעת, אנחנו רואים מעט מאד את המחלות האחרות. מדי פעם אנחנו עדים להתפרצות של מחלה זו או אחרת (למרות שחלק לא מבוטל מהחולים בהתפרצות הם בד"כ מחוסנים). חמור מכך הוא שאנחנו מתחילים לראות יותר ויותר מקרים של "התפרצות משנית" אצל ילדים, כך לדוגמה אנו רואים מקרים של "שלבקת חוגרת" (הרפס זוסטר או Shingels) אצל ילדים. הרפס זוסטר זהו זיהום ע"י נגיף אבעבועות רוח (Varicella Virus), אשר בעבר היה נמצא רק אצל מבוגרים, אשר חלו באבעבועות בתור ילדים. זהו זיהום בעצב או מספר עצבים, אשר יכול להוביל למשל לתסמונות כאב כרוניות ועוד.
בעיה נוספת בה אנחנו נתקלים היא שכיחות עולה בקצב מסחרר של הפרעות נוירו-התנהגותיות כגון ADHD, דיסלקציה, אוטיזם, PDD, OCD ועוד. על הקשר בין חיסונים לבין הפרעות אלו מתנהלים כיום מחקרים רבים, עם ממצאים לכאן ולכאן, ולכן לא אכנס לדיון הזה כאן, אבל זוהי נקודה למחשבה...
כן אציין שפעילות יתר של Th2 קשורה להתפתחות של מחלות אוטואימוניות, כאשר מחלות כאלו הן נפוצות ביותר בקרב ילדים (ומבוגרים) הסובלים מADHD, אוטיזם, PDD, OCD, NVLD, אספרגר ועוד. אין בכך לטעון או להוכיח קשר, אך זו בהחלט נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת.
אין ספק שמאז כניסת החיסונים לחיינו, כמות מקרי המוות ממחלות זיהומיות ירדה באופן משמעותי. השאלה הנשאלת, ועליה אין לי תשובה טובה, היא האם הירידה המשמעותית היא בזכות החיסונים, או למרות החיסונים? זאת אומרת, האם הגורם לירידה בתמותה הוא העובדה שהילדים חוסנו, ולכן לא חלו במחלה באופן חמור, או שמא הגורם לירידה בתמותה הוא כל השינויים האחרים שהתרחשו בחיינו במהלך ה 50-60 השנים האחרונות - סניטציה, תזונה, התקדמות ביכולות אבחון וטיפול, שיפור באמצעי תחבורה ופינוי רפואי וכו'. כאמור, אין לי תשובה חד משמעית.

מטרת הפוסט הנ"ל היא לא לגרום לאף אחד לחסן או לא לחסן את ילדיו, אלא לתת מידע, ולעורר מחשבה. מצד אחד חיסונים מעלים את יכולת התגובה של הגוף כנגד הזיהומים נגדם ניתן החיסון, על כך אין עוררין. הם גם לרוב גורמים לתגובה חיסונית שאינה גורמת לתסמינים חזקים, ולכן גם אם הילד חולה, אז זה לא בא לידי ביטוי מבחוץ בצורה חזקה. מצד שני, היעילות של החיסון היא לא זהה אצל כולם, לא מחזיקה מעמד אותו דבר אצל כולם, הם פועלים בניגוד לדרך הפעולה הטבעית של מערכת החיסון, יתכן וקשורים לעלייה התלולה בשכיחות הפרעות נוירו-התנהגותיות בשל הקשר וההשפעה של מערכת החיסון על מערכת העצבים, קשורים להופעת זיהומים משניים אצל ילדים, ולבסוף יתכן ויעילותם מוטלת בספק (בשל היעדר "הגנה" במקרים של התפרצויות).
מהצד השני, מחלה לרוב גורמת לתסמינים ברורים, שיכולים להקשות מאד על החיים של הילד, ושל הוריו. הסיכוי לסיבוך כתוצאה מהמחלה עצמה הוא גדול יותר מאשר מהחיסון (למרות שבשניהם הסיכון הוא בד"כ נמוך מאד, ובעיקר קשור לבעיה קודמת במערכת החיסון או במערכות אחרות בגוף). לעומת זאת, מחלה לרוב מייצרת חיסוניות לכל החיים, הגוף מגיב לזיהום בצורה המתאימה פיזיולוגית, תוך תיאום עם מערכת העצבים. הממברנות של הגוף נחשפו למזהם, ולכן בעתיד יוכלו גם הן להגיב כראוי (בניגוד לחיסון בו אין חשיפה של הממברנות, ולכן אין זיהוי ראשוני במידה ויש חשיפה עתידית).

לדעתי השאלות שכל הורה וכל אדם צריך לשאול את עצמו הן מהו סדר העדיפויות? מהן הסכנות האמיתיות, לעומת היתרונות? האם הפחד ממחלת הילדות מצדיק את הנזקים הפוטנציאלים בחיסון? האם יש לי (כהורה) את הכלים, הידע והמוכנות להתמודד עם מחלת הילדות במידה וזו תגיע ללא חיסון?
אני חושב שאם כל אחד יענה על השאלות הללו בכנות, ההחלטה של כל אחד - בין אם לחסן או לא, תהיה הרבה יותר ברורה.

כרגיל, אשמח לשמוע תגובות והערות, ולענות על שאלות במידה ויש.

שבוע מוצלח לכולם,
דר' עומר

שבעה ימים, זה הכל

ביום שישי לפני שבוע וחצי, בסביבות 4 וחצי אחה"צ סבא של אשתי נפטר בביה"ח. ביום שבת לפני שבוע וחצי, היינו אמורים לחגוג מסיבת יום הולדת לשני בנינו הקטנים, בפעם הראשונה עם כל המשפחה (שניהם נולדו עוד כשגרנו בארה"ב). אשתי מאד התרגשה, הזמנו את כל מי שיכל לבוא, הכנו תפריט (כשאני אומר הכנו אני מתכוון שאשתי הכינה), וההכנות החלו והתקדמו בקצב מסחרר. ואז הגיעה ההודעה.. אז נכון, הוא היה חולה אלצהיימר וכבר שנים שהמשפחה בעצם מתנהלת בלי סבא בסביבה, ונכון, היה מאד קשה לראות אותו במחלתו המתקדמת ואצל כולנו היה חלק שהרגיש שהמוות טוב מחיים כאלו, ולכן ההלם לא היה עצום כמו שפחדנו, אבל תחושת האבדן, הכאב והאבל היו חזקים ומוחשיים ביותר.

יוסף ז"ל היה סבא אהוב, אוהב, וללא ספק אחד מאותם סבים יחידי סגולה שכולנו מקווים שיום אחד, כשיהיו לנו נכדים, גם אנחנו נהיה כאלה.

רציתי לנצל את ההזדמנות לדבר קצת על חיים, ופחות על נוירולוגיה או כירופרקטיקה. החיים, למי שלא ידע, הם מצב סופני, עוד אף אחד לא מצא תרופה נגד המוות. המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ולכן הוא לא האויב שלנו, אם תרצו, הוא יותר כמו הדוד/ה המעצבנים שצובטים לנו בלחי ואנחנו לא רוצים לפגוש אף פעם (אני מתוודה, גם אני צובט בלחי לפעמים...זה כיף). אבל כמו הדוד, אותו מתישהו לא תהיה ברירה ונפגוש, גם את המוות כולנו נפגוש יום אחד, נשאר לנו רק לשאול מה נעשה עד אז, איך נחייה את חיינו? 

רובנו חיים במצב תמידי של פחד. ממה אנחנו מפחדים? ממה לא?! ממחלות, מתאונות, משיפוט, מכאב (רגשי/פיזי), מכישלון, מאכזבה, וכמובן, מהמוות. אז מה אנחנו עושים? כל מה שאנחנו יכולים כדי להימנע מכל אותם דברים שאנחנו מפחדים מהם - עם כל סימן קטן של מחלה, מיד לוקחים אקמול ו/או אנטיביוטיקה; תאונות? המקום הכי בטוח הוא בבית, אז נשאר מול הטלוויזיה, הכי בטוח. כאב? נמנעים מכל פעילות שיש בחובה אפשרות לכאב, נמנעים משיחות שיכולות להביא לכאב וכו'; אכזבה?? מנמיכים צפיות, מכוונים נמוך....הבנתם את הרעיון אני מניח.

אני לא שופט, גם אני עושה חלק מהדברים הללו, כמעט בלי לשים לב, אבל חשוב לי לומר, הפחד הוא דבר חשוב ביותר! הוא הדחף שמשאיר אותנו בחיים במקרי חירום, הוא זה שמזכיר לנו שכשנמר רודף אחרינו, אנחנו לא אמורים לעצור ולהריח את הפרחים, אלא לברוח כל עוד נפשנו בנו. הבעיה היא, שאין נמרים היום (כמעט), והפחד, שאמור לעזור לנו לכמה שניות, אולי דקות, וזהו, נשאר ונשאר ונשאר. וכמו כל דבר טוב, יותר מדי ממנו, זה רע, ובמקרה הזה, רע מאד.

אין כמעט אף החלטה שאנחנו עושים בחיי היום-יום שהיא החלטה נכונה, אם המקור שלה, הכח הדוחף שלה, ההיגיון שעומד מאחוריה, הוא פחד. אין בזה לומר שאסור לפחד. מותר, והרבה פעמים צריך. אבל לכולנו יש בתוך הגולגולת מוח, והמוח הזה אמור להיות מסוגל להגיד לפחד - "שמעתי אותך, דעתך נרשמה, עכשיו תן לי להחליט בעצמי".

אני לא  רוצה להטיף לאף אחד מוסר, לומר לאף אחד איך להתנהג או איך לחשוב, אבל אני כן רוצה לנסות ולגרום לכל הקוראים פשוט לחשוב - אם החיים הם חלל עצום חשוך, ובחושך מסתתרות להן כל החוויות שאנחנו יכולים לחוות, כל המאכלים, כל מערכות היחסים, כל הריחות, כל התחושות, כל המראות כל הצלילים שאנחנו יכולים להיחשף אליהם במהלך חיינו, ולחושך זה אנחנו נולדים. פתאום יש אור קטן בחושך - הריח של אמא, קולות חדר הלידה, חלב, ליטוף (כיוונון כירופרקטי לברי המזל) וכו', ומכאן האור הזה הולך ומתרחב לאט לאט. מי מאתנו היה רוצה להמשיך ולהרחיב את האור? מי היה רוצה להשאיר את האור קרוב ככל האפשר? מי היה רוצה לגלות עוד ועוד את מה שמסתתר בחושך ע"י הדלקת עוד נורה, עוד לפיד, עוד נר? מי היה רוצה לכבות את הנורה, לחנוק את הנר? נכון חלק מהחוויות הן לא נעימות, נכון, חלקן מסוכנות, וחלקן הגדול הרבה יותר הן נהדרות! נעימות, מחבקות, תומכות, מלמדות, מחזקות! כשאנחנו חיים בפחד מהחושך, אנחנו מנסים לכבות את כל האורות הקטנים שהחיים מנסים להדליק סביבנו, ובכך רק מחזקים את החושך שסביבנו. כשאנחנו חיים למרות הפחד, אנחנו מחזקים ומוסיפים לכל אותן נקודות אור, ומאירים עוד ועוד את החושך שסביבנו, ובלי לשים לב מצטרף אורנו לאורות אחרים מסביב, של חברים, משפחה, וגם סתם של "אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים, וגם פה מהעיר...", וכך, לאט, ביחד, אנחנו יכולים אפילו להאיר את כל החלל העצום.

מדי פעם, אור אחד נהיה בהיר מאד, ואז נעלם לו, ואנחנו יודעים שעוד מישהו הגיע לסוף דרכו במסע הזה שנקרא חיים, אבל לשבעה ימים (ביהדות כמובן), האורות שסבבו את אותו אור שכבה מתחזקים, בוערים בעוצמה, מסתובבים אחד סביב השני, מחזקים ומתחזקים אחד מהשני, ובתום שבעת הימים, נשארים להם אותם אורות, ואורם חזק יותר, בהיר יותר, יציב יותר. 

שבעה ימים, זה הכל. כולנו מפחדים מהיום בו נצטרך להיות חלק משבעת הימים. אבל היום יבוא, לטוב או לרע, וכשיבוא, אני מקווה שכמות האור שנביא אתנו תהיה כזו שתפיג את האפלה מסביב, תפיג את הפחדים, כך שנוכל בלב שלם, פשוט לבכות. לבכות מאהבה, מעצב, מגעגוע, ועם הבכי, למצוא עוד ועוד נרות, פנסים ולפידים איתם נוכל להאיר את אור חיינו עוד ועוד. אני מקווה שנצליח להבין שמותר לפחד מהמוות, אך אל לנו למות מפחד; מותר לפחד, אך אל לנו לחיות מפחד. 

יוסף, תמיד תהיה במחשבותינו. תודה לך על אשתי ואם ילדי. יהי זכרך ברוך.

הפרעות נוירו-התנהגותיות של ילדות - מה??

אני מוצא עצמי שוב ושוב בסיטואציות בהן אני שומע הורים מספרים על ילדיהם, על הדברים הטובים, אך בעיקר על הדברים הפחות טובים, על הקשיים, התסכולים, חוסר האונים והבלבול. מה משותף לכל ההורים האלו? לילדים שלהם יש הפרעה נוירו-התנהגותית (מאובחנת רשמית או לא).

מהן הפרעות נוירו-התנהגותיות? זהו אוסף גדול מאד של בעיות, שמתחילות בילדות, חלקן הגדול יכולות להמשיך גם לגיל הבגרות. הן כוללות ADHD, אוטיזם, דיסלקציה, PDD, OCD, ODD, הפרעות למידה שונות, NVLD, SPD, DCD ועוד.

למה אני כותב עליהן? פשוט מאד, זהו בדיוק התחום בו אני מתמקד ומתמחה, ועל כן הכותרת של הבלוג מכילה את המילה "נוירולוגיה"!! הכתוב מכאן והלאה מיועד בעיקר לכל אותם אנשים שמנסים להבין, ולא מצליחים, מנסים את כל הפתרונות, כל אופציות הטיפול, אבל לא מגיעים לתוצאות הרצויות. אני מקווה שבסוף הפוסט, תבינו קצת יותר. אני אתן רק דוגמא אחת, אך אם יהיה ביקוש אדבר גם על אחרות.

אין כיום בעולם הרפואה ה"קונבנציונלית" אף תיאוריה שיכולה להסביר את כל המאפיינים המשותפים לכל אחד מהאבחנות שציינתי למעלה. אך אם קוראים את הספרות המקצועית יותר לעומק, רואים שיש נטייה הולכת וגדלה לשנות את המבט על הפרעות אלו, ולהסתכל עליהן כאל הפרעה בתקשורת העצבית בתוך המוח, בין אם בין שתי ההמיספרות או בתוך ההמיספרה, בד"כ בשילוב של תפקוד ירוד של המיספרה אחת או שתי ההמיספרות (התסמונת נקראת Functional Disconnection Syndrome). 

אני לא נכנס כל כך כרגע לגורמים, בעיקר כי אנחנו עדיין לא מבינים לחלוטין מה גורם לתפקוד הירוד ולנתק התקשורתי. אנחנו כן יודעים לבדוק את התפקוד של ההמיספרות, ואנחנו יודעים להבדיל בין מצבים שונים. זאת אומרת, לפי מחקרים של fMRI אנחנו יודעים לומר שלחלקים שונים במוח יש חשיבות רבה יותר בתפקודים שונים. כיוון שכך, אנחנו גם מבינים יותר טוב את המשמעות והאטיולוגיה (התהליך שגרם לבעיה) של מצבים שונים.

לדוגמא, ב ADHD, הבעיה העיקרית היא יכולת קשב ירודה והיפראקטיביות. בנוסף, ילדים אלו סובלים לרוב מיכולת חברתית ירודה, יכולת ירודה בהבנה של תקשורת בלתי מילולית, אלרגיות ומחלות אוטואימוניות אחרות, רגישויות למזונות שונים, תפריט מאד מוגבל, בעיות שונות במערכת העיכול, סרבול ברמות שונות, תחושת גוף ירודה (חלק מהסרבול, וכן תחושת כאב ירודה או תחושת כאב לא פרופורציונלית) ועוד ועוד. פעמים רבות, ילדים אלו טובים מאד במתמטיקה, הרבה פעמים יצירתיים מבחינת יכולות ציור או נגינה, קולטים פרטים מהר מאד (אבל לא ממש מבינים את התמונה הגדולה - רואים את העצים ולא את היער), בעלי אינטליגנציה גבוהה (IQ גבוה, EQ נמוך) ועוד.

אגב, כמובן שיש ילדים שאצלם מופיעים יותר מהבעיות שהזכרתי, וכאלו שפחות, לא מדובר כאן על משהו חד משמעי כמו שלפוחיות באבעבועות רוח, כיוון שלא מדובר במחלה, אלא בחוסר איזון נוירולוגי.

אם מסתכלים מקרוב על המאפיינים הללו, ניתן לראות שבילדים עם ,ADHD החולשה היא בהמיספרה הימנית (אחראית על כל הדברים ה"שליליים"), ובד"כ יש גם פיצוי יתר של ההמיספרה השמאלית (ולכן יכולות גבוהות מהממוצע בתפקודים הקשורים להמיספרה השמאלית).

דברים דומים ניתן לראות בכל אחד מהמצבים שהזכרתי ברמות כאלה ואחרות.

החלק היפה בכל העניין הוא, שניתן לשפר את התפקוד של המוח, ניתן לשפר את התקשורת התוך-המיספרית והבין-המיספרית, וניתן להביא לשיפור עצום בכל המצים הנ"ל, ובאחרים, ובמקרים רבים אף להביא להיעלמות מוחלטת (לא בכל המקרים!). חשוב לי להבהיר שאין מדובר כאן בתרופת פלא או בטיפול קסם. מדובר בטיפול ארוך (חודשים), שדורש הרבה עבודה בבית מצד ההורים ומצד הילדים, וכן פעמים רבות שינויים שלא תמיד קל לעשות (בעיקר בכל הנוגע לתזונה והרגלי חיים - מחשב, טלוויזיה, סלולרי, ספרים, ספורט וכו').

אשמח לשמוע תגובות בנושא, שאלות, הערות, כיוון שאני יודע שיש הרבה בלבול וחוסר הבנה, ואני רוצה להסיר ולהפיג את הערפל כמה שאני יכול.

"רק על עצמי לספר ידעתי"

החלטתי להתחיל באמת ולספר איך הגעתי עד הלום, מבחינה מקצועית לפחות.
ב 2003 עוד למדתי ביולוגיה בבאר שבע, אבל מאד מהר הבנתי שאני מבזבז את זמני, וכי ביולוגיה היא לא העתיד שלי. במהלך ייעוץ מקצועי, הגענו (אני והיועצת) למסקנה שעתידי נמצא בשירותי הבריאות, ועמדו בפני 3 אפשרויות - רפואה, רפואת שיניים וכירופרקטיקה. על רפואה וויתרתי ממניעים פרקטיים - כל הסיבות שבגינן חווינו את השביתה האחרונה. את הכירופרקטיקה גם דחיתי ממניעים פרקטיים - לא ניתן ללמוד בארץ, הרבה יותר יקר וכו'. החלטתי על רפואת שיניים - אבא שלי רופא שיניים, אני מכיר את המקצוע בסה"כ, אני אעזור לאנשים על בסיס יומי וכו', וכן, גם הכנסה לא רעה בד"כ.
כך התחלתי את לימודי רפואת השיניים באוניברסיטת תל אביב. בתום 3 השנים הראשונות (משותפות לרפואת שיניים ורפואה), בהן קיבלתי תואר ראשון במדעי הרפואה, התחלתי את הלימודים הקליניים ברפואת שיניים. ושוב הבנתי, מקומי לא כאן. נכון אפשר לעזור, נכון הביולוגיה מעניינת, נכון תנאי העבודה וההכנסה מתאימים לחזון המשפחתי/עסקי שלי, אבל זה פשוט לא זה!
דיברתי עם אשתי (מזה שנה באותו הזמן), ואמרתי לה שאני חושב שאני רוצה ללמוד כירופרקטיקה, עם כל המשתמע מכך (מעבר לחו"ל, הרבה כסף וכו'). המדהימה שלי, במבט מבועת משהו, עם גוש בגרון וקצת דמעות בעיניים, אמרה לי את מה שכל אחד רוצה לשמוע מבן/בת הזוג שלו - אם זה מה שאתה באמת רוצה, אז אני אתך.
החלטנו שאני אתן לרפואת שיניים עוד צ'אנס אחרון (בכל זאת זה מעבר גדול מאד), אבל לאחר 3 חודשי לימודים נוספים זה היה ברור. נפרדתי מביה"ס לרפואת שיניים בפקולטה לרפואה, ונרשמתי ללימודים ב Life Chiropractic College West וזאת על פי ההמלצה שקיבלתי מהכירופרקט שלי בארץ בזמנו, וכן מגיסי שגם הוא כירופרקט, ובעצם זה שהכיר לי את המקצוע עוד ב 2001 בזמן הטיול שלי בארה"ב אחרי הצבא. לא התחרטתי על הבחירה, לדעתי כיום זה אחד מבתיה"ס הטובים בעולם לכירופרקטיקה, אם לא הטוב שבהם.
מפה לשם, באפריל 2008, אשתי נכנסה במזל טוב להריון, אממה, תאריך לידה משוער - 17.1.2009. תאריך תחילת לימודים של האב הגאה - 5.1.2009.  ויזה לארה"ב נכנסת לתוקף לכל המוקדם - 6.12.2008. תאריך אחרון בו ניתן להטיס אישה בהריון - 9.12.2008. ואכן, 4 ימים לפני המועד האחרון שניתן היה לטוס, עלינו על טיסת בריטיש איירוויס לסן פרנסיסקו, לקליפורניה (הקולג' נמצא בהיוורד, אחד הפרברים של סן פרנסיסקו). להגיד שכל המעבר היה קל יהיה שקר גס, חוץ מזה שאשתי קוראת את הבלוג, אז יש ביקורת על הכל. ובאמת, הלחצים, המעבר וכו' עשו את שלהם, ושבועיים ויומיים לפני הזמן, שבוע לפני תחילת הלימודים, הגיע לעולם הבכור שלנו.
עליו אספר בפעם אחרת...
מהר מאד הבנתי שהפעם זה זה! אני במקום הנכון, אני בכיוון הנכון - תפיסת העולם, דרכי העבודה, האווירה, הכל התאים כמו כפפה. מהר מאד גם גיליתי כי בתוך עולם הכירופרקטיקה ישנה התמחות הקרוייה נוירולוגיה תפקודית (Functional Neurology או בתחילת דרכה Chiropractic Neurology). ארחיב עליה יותר בפעם אחרת, אבל אציין כי גם בעצתו של גיסי, וגם בזכות אחת המורות שלי (תודה לין), וכמובן בתמיכתה של אשתי, החלטתי להתחיל את ההתמחות מוקדם מאד במהלך הלימודים (את דרישות המינימום האקדמיות השלמתי עוד בלימודי בפקולטה לרפואה...).
בהמשך, ובעקבות הטיפול שקיבלו בני ואשתי מהכירופרקטית-סטודנטית שטיפלה בהם במרפאה של הקולג' (תודה לורה), נחשפתי לעולם המופלא של טיפול בילדים ותינוקות ונשים בהריון, והחלטתי להתמחות גם בתחום זה. אמנם אשתי לא מאד אהבה את הרעיון, בעיקר כי הסמינרים הם בסופי שבוע, וגם כך הייתי בסמינר פעם בחודש (נוירולוגיה), אבל שוב היא הוכיחה עד כמה היא מדהימה, ותמכה בי גם במאמץ זה. לאחרונה ביקרתי בבוסטון, ארה"ב על מנת להשלים את הסמינר האחרון שנותר לי בהתמחות זו (השלב הבא - מבחן!!).
בלי לשים לב, הגיע אפריל 2010, ושוב הריון! הפעם הלחץ היה הרבה יותר נמוך, אשתי טופלה על ידי במהלך כל ההריון, ואכן בננו השני הגיע בדיוק בזמן (צירים התחילו קצת לפני חצות, ההורים שלי נחתו בערך 12 שעות קודם לכן!). גם עליו ארחיב בפעם אחרת.
לשמחתי, את החלק הקליני של לימודי הצלחתי לסיים מאד מהר (יש שנה המוקדשת לכך, ואני סיימתי תוך חצי שנה בלבד). זה נתן לי את האפשרות להיות קצת בבית אחרי הלידה, וכן, במהלך החודשים האחרונים ללימודים, להתמחות אצל שניים מהמורים הוותיקים יותר בביה"ס (ניסיון משותף של יותר מ 50 שנה), ולצבור עוד ידע וניסיון בשני תחומים שמאד עניינו אותי - פגיעות ספורט ושיקום אורתופדי.
וכך הגיעה לסיומה תקופה עמוסה ביותר, מלאת שינויים, תקופה של למידה, התנסות, קשיים, גדילה, ומסתבר הצלחה. את לימודי סיימתי עם תואר המצטיין (Valedctorian), ואף זכיתי לאות הצטיינות על פועלי במרפאת הקולג'.
בתום הלימודים הייתה לי האפשרות להישאר בקליפורניה ולעבוד במשך שנה, אך אשתי ואני החלטנו שאנחנו רוצים הביתה, ושאת שירותי עדיף שאספק למי שבאמת צריך אותם - תושבי ישראל (בואו נהייה כנים - בערך 70,000 כירופרקטים בארה"ב, כ 75% מהכירופרקטים בעולם, בארה"ב כ 320 מליון אנשים, סה"כ יחס של כ 1:4,500, שליש מהכירופרקטים בארה"ב נמצאים קליפורניה, כ 40 מליון אנשים, יחס של כ 1:2,200, הם יסתדרו בלעדי; בישראל יש קרוב ל 8 מליון תושבים, עם כ-90 כירופרקטים, יחס של כ 1:90,000...צריך הוכחות נוספות).
אז זהו, חזרנו, ואחרי קצת התלבטויות, החלטנו יחד שאת המרפאה שלי אפתח היכן שגדלתי, בכוכב יאיר, וכך עשיתי.
אני רוצה לציין בהזדמנות זו, כמו שציינתי בעבר, שבלי תמיכתה הפיזית, הנפשית והרגשית של אשתי, ובלי תמיכתם הפיננסית של הורי, לא הייתי מצליח להשלים את המסע הזה, ועל כך אני אסיר תודה מעומק ליבי!!

וואוו, זה היה ארוך, כל הכבוד לכם אם הגעתם עד הלום, אני מאד מעריך את ההתמדה.

זהו, עכשיו 2:49 לפנות בוקר, אני מקווה שנדודי השינה שלי חלפו להם, ושאשתי לא התעוררה וחיפשה אותי :)
לילה טוב (כמעט בוקר טוב)
דר' עומר.

החיים מתחילים,

בלוגי שלום (תמיד רציתי לכתוב יומן, ואני מניח שזה הכי קרוב שאגיע...),

אחרי שעוד מישהו ייעץ לי לפתוח בלוג (הפעם ה  107 בערך שקיבלתי את העצה הזו), החלטתי להיכנע :) אם מסבירים לי לאט, אני מבין מהר.

אז זה הבלוג שלי, מדי פעם אפרסם כאן מאמרים שכתבתי, קישורים שונים למאמרים מעניינים, דעות, מחשבות וחידושים, וכמובן מידע.

מעט עלי - 

שמי עומר, אני נשוי, אב גאה לשני שוברי לבבות לעתיד, ואני גם כירופרקט. אני גם מתמחה בשני תחומים חשובים ביותר - 

טיפול בנשים בהריון ובילדים

נוירולוגיה תפקודית (functional Neurology)

אני שמח וגאה להזמין אתכם לבקר באתר שלי www.lifeinbalance.co.il וכמובן להמשיך ולעקוב כאן, להגיב, לשאול, ולעזור לי לתרום לבריאות, לאיזון ולחיים של כולנו.

זהו בינתיים, פתיח קצר ולעניין לא?

בקרוב הבלוג יראה קצת יותר מעניין, תמונות וכו', אני רק מתחיל, סבלנות...

דר' עומר.